תפארת דמשה - חלק ב

הדוד משה

בכל משפחה יש את הדוד משה. כזה שכדמות לחיקוי והערכה הוא מפיח רוח חיים לכל המשפחה.

ככל שחייו יהיו יותר מלאי קשיים, והוא יעמוד איתנה עם חיוך המשדר שלווה וביטחון, כך השיעור לבני המשפחה יהיה גדול יותר.

כזה היה דוד משה שלנו. "המפקד" מילדות. בעל כתפיים רחבות תרתי משמע. שידר תמיד עמידה איתנה שעל פי רוב מלווה בשמחה. ותמיד מלאה אהבה ונתינה.

אותה עוצמה ליוותה אותו גם ברגעי משבר, ארבע גלויות הוא עבר ומכולן נגאל.  כאלמן צעיר, שהמשיך הלאה והעמיד משפחה מחדש. וכרדוף קנאה ושקרים במשך שנים ארוכות. מאותם שלא יודעים נתינה מהי, ולא הבינו שהמפקד הגדול הוא ליבו הענק.

העובדה שהיה מציל חיים כל חייו הייתה ניכרת על מדיו. העובדה שהפיח חיים אצל סובביו הייתה ניכרת על חיוכו. אך כפי שהזכרנו בחלק הקודם, עיקר מעלתו לא הייתה ניכרת. חבויה היא ונסתרת.

ולא בכדי פטירתו היא משבר לכל בני המשפחה ומכריו.

כשמו כן הוא

משה רבנו, נקרא כן מפי בתיה בת פרעה, שהייתה צדקת כידוע. על שם "כי מן המים משיתיהו". את זה כולנו זוכרים מילדות. ודווקא בזיכרונות הללו צריך לחשוב מחדש. היא משתה אותו מן המים, זאת אומרת שהוא 'משוי', לא 'משה'?  

כדי ליישב זאת, צריך לדעת כמה דברים. שוב, בעיניים של מבוגר.

מצרים של תקופת הפרעונים, הינה אימפריה המחברת בין שלוש יבשות, העשירה שאין כדוגמתה גם לא במושגים של היום. פחדיו של המלך מחבירת מלכי כנען כנגדו, לא נותנים לו מנוח. ובינתיים מבית, צומח לו עם, במימדים חסרי הסבר, ומאיים להוות סיכון פנימי בעת מלחמת ספר. הפיתרון הראשוני, הוא להופכם לעם של עבדים, כנועים תחת שבט. מיוסרים עד דכדוכה של נפש. והפיתרון הסופי, "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו".

מדוע גזר על הזכרים? אם לא רצה שיתרבו, היה צריך לגזור על הנקבות!?  ואיך ציווה להשליכם ליאור, הלא הוא היה מקור חיותם של מצרים. בה "השקית ברגלך כגן הירק". שאין במצרים גשמים, ומימיהם הם הנילוס, שמכנס בתוכו את רוב מימי אפריקה. וכעת יזהם את כולו ר"ל בגופות של תינוקות?

אלא שמידת עם ישראל מאז ומעולם, "ויזעקו אל ה' בצר להם". ומידת הקב"ה, "ממצוקותיהם יצילם". עומד היה להיוולד מושיעם של ישראל.

אצטגניניו של פרעה ראו  זאת, וראו שעתיד ללקות על המים. (וכך היה במי מריבה) ולכן ציווה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו.

בינתיים, בארץ גושן נולד תינוק לגדול הדור. והבית התמלא כולו באור. כפי שדרשו חז"ל מהאמור בו "ותרא אותו כי טוב הוא" ונאמר "וירא א-לוקים את האור כי טוב" לגזירה שווה. השמש הרי נבראה רק ביום הרביעי, ואילו האור הזה, הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא.

כלומר שבלידתו נראה עימו מאותו האור השייך לגאולה השלמה לעתיד לבוא. ומדוע? כי הוא מושיען של ישראל.

בתיה בת פרעה הבינה מי הוא אביה. והחליטה להתגייר ולחזור בתשובה. ירדה לטבול בנהר לגיור, כפי הרמוז "ותרד בת פרעה" לשנות דתה. ובו בעת ראתה את תיבת הגומא. ותפתח ותראהו את הילד. ראתה שכינה עימו. מבאר אוה"ח שראתה עימו את האור. ממילא הבינה שהוא מושיען של ישראל. ועל כך קראה שמו 'משה' - את האחרים.

דרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ פָּתַר קְרָיָא בַּגָּלֻיּוֹת:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ, זֶה גָּלוּת בָּבֶל וכו'

וָבֹהוּ, זֶה גָּלוּת מָדַי וכו'

וְחשֶׁךְ, זֶה גָּלוּת יָוָן,וכו'

עַל פְּנֵי תְהוֹם, זֶה גָּלוּת מַמְלֶכֶת הָרְשָׁעָה וכו'

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת, זֶה רוּחוֹ שֶׁל מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ וכו'

מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, בִּזְכוּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁנִּמְשְׁלָה כַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ

אלו ד' הגלויות מהן אנו עדיין סובלים, אשר שורש כולן במצרים, וכנגדם ארבע לשונות של גאולה וארבע כוסות בפסח. הגאולה מהן וביאת משיח, יהיו בזכות המים היא התשובה. ואז יבוא האור הגנוז לצדיקים שעליו נאמר "ויאמר א-לוקים יהי אור".

בתיה בת פרעה שכעת חזרה בתשובה, אומרת מן המים משיתיהו, בזכות התשובה המשולה למים, אני זכיתי בו שהוא אור. אותו האור של הגאולה. אם כן ודאי ששמו ומהותו משה. ולא רק משוי. אלא משה את האחרים. שהוא מושיען של ישראל.

זוהי מהות השם משה. ובזה התבאר לנו עד כמה היה ראוי דוד משה לשמו בחייו. בפרק הבא, בל"נ ננסה להבין כיצד כשמו כן הוא במותו.