הקשר בין חורבן, שנאת חינם ועין הרע

מהו יסוד החורבן? איך זה קשור לשנאת חינם? ועוד דברים רבים ונפלאים...

א. מבט שורשי על החורבן:

חורבן, מלשון חֶרֶב, מובן. זה אותו שרש. אבל חורבן משרש ב.ח.ר. (אותם אותיות בשינוי הסדר נחשב לאותו שרש), פחות מובן. אף נראה כהיפך. האם מישהו “בוחר” להיות בתוך מציאות של חורבן, חלילה? לפעמים החורבן ושורשו הם פדיון והצלה. היתכן?

“וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה’ אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם” (בשלח, שמות יד, כא). מי נחרב שם? הים? או שהים הפך ליבשה (בכך שנפתח והתגלתה היבשה של קרקעית הים)? כמו שנאמר (שם בהמשך): “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם” (שם פס’ כט). לא נחרב שם כלום. רק המים הסתלקו ונראה מקום יבש למעבר ישראל.

גם בכניסה לארץ ישראל ראינו משהו דומה: “וַיַּעַמְדוּ הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי הָאָרוֹן בְּרִית ה’ בֶּחָרָבָה בְּתוֹךְ הַיַּרְדֵּן הָכֵן וְכָל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן” (יהושע ג, יז). האם יתכן לומר שהבחירה של בני ישראל לצאת ממצרים ולהסתכן בהתמודדות נגד המצרים וגם נגד סכנות הטבע הביאה בס”ד להתהפכות האותיות מ-ב.ח.ר. ל-ח.ר.ב.? זו אינה חלק מהפרשנות המקובלת. אבל זה אפשרי.

ואם כן האין זה אפשרי לפרש כי הצד השני של אותה מטבע היה בחורבן הבית עצמו. רוצה לומר הבחירה ההפוכה גרמה להיפוך של ב.ח.ר. ל- ח.ר.ב. רק כחילוף של ג.א.ל. לעומת ג.ל.ה. (עדיין שתי אותיות שרש שוות).

כל אחד (לפחות רבים מאתנו) יודע ומאמין שהבחירות שלנו מביאות את המציאות עלינו, לטוב או למוטב. עשויות או עלולות. זה יאמר הרופא בתחום הבריאות. התזונאי בתחום המזון. הפסיכולוג בתחום הנפש וכל אמא או אבא לילדיהם.

אם אדם אוכל דבר גרוע או מכניס ידו לאש או את אצבעו לשקע לא צריך להאמין בשום דבר מיסטי. אבל אם זה פחות מוחלט? או יותר מורכב? מה נאמר? הטבע? הקַרמה? הגורל? (הרי הוא עיור. אז איך הוא רואה מה בחרתי?). מי מעניש אותי על בחירה רעה? ומי משלם לי גמול על בחירה טובה? כאן נצרכת אמונה. במי? במה? גם זו היא בחירה.

ומה לגבי ה”חֶרב” עצמה (כסמל לכל מושג כלי נשק ומשחית)? איך היא קשורה לבחירה? מסופו ותכליתו נדע על מחשבת תחילתו. “...וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה...” (ישעיה ב, ד). בנבואת אחרית הימים יתקיים המצב האידיאלי של שלום עולמי בין האומות. והסימן, שיהפכו את כלי הנשק לכלים בעלי תועלת לאנושות (אטום לצרכי שלום? האם גם הוא “מזמרה”? זה לשיקול ומחשבת המתבונן). אז יגיעו בני האדם לשיקול הדעת והבחירה הנכונה. לעומת זו השגויה המייצרת חרב ומחפשת את הזדמנות המלחמה.

חרב היא בחירה כמו ששנאת חינם ותוצאותיה היא בחירה.

ב. על ה”חינם” שבשנאה:

שנאה, כל אחד יודע מהי. כל אחד הרגיש פעם (1) את הרגש הזה והמתלווה אליו. חכמים מתארים זאת במשל של: ארס של עכנאי (נחש ארסי ומסוכן ביותר). הוא נכנס בגוף ומפעפע בדם ובמערכת העצבים. עד...

הייתי אומר ששנאת חינם היא בזבוז אנרגיה. אם כבר אז שיצא לי מזה משהו. איזה מגרש? קצת מניות? משרה טובה? אבל בחינם?

אולי אם ככה היו חושבים כולם. בצורה אגואיסטית שכזו, היינו חוסכים את החורבן המיותר הזה (של בית שני). אבל בגלל רוח ההתנדבות והחלוציות של פעם (דור החורבן, ההוא) לעשות דברים ב”חינם”, יצא שכרינו בהפסדנו וחרב המקדש. שהרי “מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ומצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם” (2)

הרבה מחשבות היו לי בנושא זה והקושי להגדיר את החילוק בין שנאת חינם לסתם שנאה (שהיא פחות חמורה, לכאורה). מה פירוש? אני שונא אותך “ידידי”. למה? ככה! בכל זאת? לא יודע. משהו אצלך גורם לרגש השנאה שלי לעלות לי לראש. זה נשמע חלש אם לא הזוי. לא שאין דברים כאלו. אבל זה לא יהיה ארס של עכנאי. ועל זה להחריב בית מקדש? אני מנסה לבדוק מחדש את הרשימה של השנואים שלי. היא די ארוכה. אבל לכל אחד יש את הסיבה המוצדקת שלו. אני לא בן אדם של “סתם”.

הגמרא (שם) מביאה דוגמא (אבל לא הסבר או הגדרה). (3) זה מבוסס על פסוק: “מְגוּרֵי אֶל חֶרֶב הָיוּ אֶת עַמִּי לָכֵן סְפֹק אֶל יָרֵךְ”.(4) רוב מפרשי הפשט ביארו זה על חרב העמים שבאה על ישראל בשעת החורבן (בית ראשון. שהרי יחזקאל היה בגלות בבל). (5) אבל חז”ל (בגמרא הנ”ל) פירשו על דרך הדרוש באופן אחר (הפוך?). אמר רבי אלעזר: אלו בני אדם שאוכלים ושותים זה עם זה. ודוקרים זה את זה בחרבות שבלשונם עכ”ל. ודאי שאין מקרא יוצא מדי פשוטו. ולא באו חכמים לעקור את הפשט הנ”ל. אלא ללמדנו: הבחירות שלנו גורמות. וכשאנו בוחרים ברע עבור זולתנו זה מתהפך עלינו.

משתמשים בלשון (דיבור) כחרב (חיים ומוות ביד הלשון)? תבא חרב ממש ותדקור. אמנם אז החרב אינה עושה “סיכול ממוקד כירורגי”. אלא היא כפצצה של טון.

אם כך רואים שזה לא מחייב שאין אינטרס או רווח. הנורא בזה שאתה מסתיר את שנאתך. לא סתם אלא מסתיר אותה במסכה מחייכת. במסכה של סחבק. במסכה של מימונה. במסכה של פירגון. למשל: “כלם מועמדים ראויים”. “אני מפרגן לכולם”. “לא כל כך חשוב לי אם אבחר”, “אני מכבד את רצון הבוחר”. ומיישם את הפרסומת המפורסמת: “תן למשטרה ללכת במקומך”, “אני סומך על המשטרה שתעשה את עבודתה” וכו’. העיקר שיש בסוף נשיא.

רוצים עוד? תפתחו את העיתון (כל עיתון) של היום, מחר, אתמול. הדגים שנעטפו שם שותקים. אבל המילים. המילים. או או...

מה אומר לכם. ברוך ה’ שיש גם דברים משותפים לדתיים, חרדים ושאר עמך ישראל.

ג. מבט שורשי על “החינם” הזה:

חינם. יש בו ח”ן. לא סתם אלא י”ם של ח”ן (כלומר המון). זו כמובן אהבת חינם. נשיאת ח”ן גם ללא אינטרס ותועלת. כמו: “וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’ ” (בראשית ו, ח). או “מָצָא חֵן בַּמִּדְבָּר עַם שְׂרִידֵי חָרֶב” (ירמיה לא, א). אבל איך נראית שנאת חינם? אולי הח”ן טבע בי”ם. כי לא היה שם מציל? אולי “כאילו” ח”ן אבל באמת חרב, היתה שם? ואולי חינם שלא נשאר שם שום ח”ן? יתכן שכל תשובה זוכה.

_________________________________________________________________

1 כמה היינו שמחים שיהיה-היה זה רק “פעם”. כמו once upon a time ששנאתי לרגע מישהו...

2 מסכת יומא ט, ב

3 כי זה בא אגב קושיא: וכי בבית ראשון לא היתה שנאת חנם? והרי כ’ בפסוק וכו’ והגמרא מתרצת. והמעונין יעיין שם.

4 יחזקאל כא, יז.

5 רש”י, רד”ק, נהרי”א קרא, מצודות דוד ועוד עפ”י התרגום: אִתְכַּנְשוּ ואתו על עמי, סחור סחור.

ד. מחלוקת אמיתית ואחדות מזויפת. או להיפך?

אני זוכר בתור “שוחר צעיר” באחת המלחמות (שהייתי גם שוחר וגם צעיר) איך שלא היית צריך להרים יד כדי שתיעצר מכונית ותשאל: לאן חביבי? בכבוד! גם לאיפה שלא רצית לקחו אותך. זה לא היה לפני המלחמה ההיא ולא לאחריה (כלומר כמה ימים). במלחמה שאחריה כבר לא היה ראש וזמן לטרמפים. היינו עסוקים בקיום... אבל זה חוזר על עצמו, חברים. אח”כ חטוף א’ ועכשיו: ב, ג, ד. ה’ ירחם על המצב שלנו. עכשיו כבר זה נושא שמדברים עליו. ואולי אפילו מתרברבים עליו. מי? כולם. גם אלו הנגועים בשנאת חינם. “איזה יופי של עם”, הם אומרים. “המתגלה במלא הדרו בעת צרה”. “מסלק את המחלוקות הקטנות”, הוא והם אומרים. כאילו משהו הכריח אותו, אותם להיות חולק קטנוני. הוא מרוויח “קולות” ומה אנו כעם מפסידים?

אינני יודע לענות בודאות על שאלת הכותרת. בישיבה הייתי עושה מזה “חקירה למדנית”. מהי האמת? האם זו המתגלית במצבי לחץ וקיצון. או זו הנמצאת בשגרה. מי אני שאקבע. העיניים מראות דבר אחד. הלב רוצה להאמין בדבר אחר. תן להם לשבור את “הראש”.

רק לסבר את האוזן. “וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר” (שמות יט, ב). כאיש אחד בלב אחד. אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקות (רש”י על פי חז”ל במכילתא). ברפידים היתה תרעומת ומחלוקת. ואח”כ היו כמה מהמחלוקות הגדולות בהיסטוריה היהודית. (6)

לגמרי להיפך. הצרות, הסכנות והפחדים שלהם הביאו למחלוקות. הפחד ממצרים. הפחד מעזיבת משה והשארותם ללא הנהגה. מלחמות מואב ומדיין. מלחמת עמלק (בזמן שאול) ועוד. ודווקא מעמד הר סיני וקבלת התורה ביטלה את כל המחלוקות והביאה לשלום (זמני בהחלט). מה קרה? רק כאשר יש ערך כל כך עליון וגבוה אשר כל שאר הערכים הפרטיים שלנו נכללים ונבלעים בו אז אנחנו יכולים להתאחד סביבו. זה היה במתן תורה. ובמידה פחותה בהקמת המשכן ומקדש שלמה. מקדש שני כבר נבנה על שנאה למרות היותו מפואר. (7) אבל כשאנו רבים על ערכי היסוד. או על יסוד הערכים. איך לא יהיו מחלוקות. זה עדיין לא מוכיח שהאחדות אינה אמיתית. אנחנו עייפים ומותשים מהמחלוקות. בלימודים יש חופש גדול. בעבודה יש חופשה שנתית. בישיבה יש בין הזמנים. ובמחלוקות? יש צרות. זה החופש שלנו. ה’ ירחם.

אח”כ בא אדם חכם ואציל נפש (בלי ציניות) ואומר: הרי אנחנו עם כל כך נבון וחכם. אז למה אנחנו לא מוצאים את הדרך לעשות שלום עם הפלשתינאים? מה אגיד? קושיה טובה יש לו. יש לה כמה תירוצים, אבל הם תלויים בַּמחלוקת. ואני כיהודי (סתם תכונה יהודית) אומר: הרי אנחנו עם וכו’ וכו’ אז למה אנחנו לא מוצאים את הדרך לעשות שלום אתנו? גם לה יש כמה תירוצים, אבל הם תלויים בַּמחלוקת עוד יותר גדולה.

לסיכום: כל אחד יחליט לעצמו מה אמיתי ומה מזויף.

ה. תמוז. חדש תמוז:

למדנו ששמות החדשים עלו אתם מגלות בבל. (8) אנשי כנסת הגדולה נתנו את השמות. ומה היה קודם? השתמשו בלשון התורה שדברה על: החדש הראשון (ניסן), השני (אייר) וכיוצא בזה. לדוגמא: “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל משֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן” (במדבר ט, א). “וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם” (שם ט, ה על קרבן פסח). “בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתו” (שם ט, יא על פסח שני).

אבל כאשר ביוני הפציצו את יולי גילינו פתאום שהכור הגרעיני העירקי נקרא “תמוז”. כי הוא שם החודש המקביל ליולי. ישראל הפציצה אותו ביוני (1981). אז, יש לנו בכל זאת משהו משותף עם העירקים: חדש תמוז. אמנם הבאנו משם גם את התלמוד הבבלי אבל זה לא משותף. היו זמנים שדברו שם ארמית. אבל אצלנו בישיבה (בכלל בישיבות) עוד ממשיכים לדבר ארמית. למה תמוז? כי זה אחד מסמלי העבודה זרה שהם הכירו והשתמשו בו. הצרפתים קראו לו: אוסיראק. צירפו את שמו של אֵל המתים אוסיריס עם עירק ויצא להם אוסיראק. שוב עבודה זרה. נוצרים, מוסלמים ובכל זאת לא יכולים להתנתק מעבודה זרה.

זוכרים את הבחירות שגורמות לתוצאות? בחרו עבור עירק את אוסיריס. ומה יצא? הכור הזה “אוסיראק” מת לעירקים. חבל שלא קראו לו: מרק (מוחמד עיראק) או שורוק (הבנתם כבר...). זה היה מקרב את הגאולה.

אבל לא לשם כך באנו לכאן. אלא, מה לישראל ולאל הזה תמוז? אם כבר משהו משותף עם הבבליים שיהיה “נֶפט”. מה להם לאנשי כנסת הגדולה (שהיו ביניהם הרבה נביאים וכולם צדיקים ויראים) ליבא מעירק שם עבודה זרה שיהפוך ברבות הדורות הבאים לכור גרעיני?

_________________________________________________________________

6 עגל, קרח, מרגלים, מעפילים, מתאוננים.

7 סיפור הורדוס והמקדש הוא ענין לעצמו.

8 תלמוד ירושלמי ראש השנה דף ו, ע”א.

ו. שני סוגי עיניים, הם:

עין טובה. ולהבדיל, עין הרע. זה לא נושא למומחי עיניים שמציעים לנו להשתמש בליזר כדי לעשות עין טובה. אפשר לוותר על המשקפיים אבל זה לא הופך את העין ליותר טובה. גם לא את הראיה. כי אנו מדברים על הצורה שבה אנו מסתכלים על המציאות ומפרשים אותה. התורה מזהירה אותנו: “וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”... (במדבר טו, לט) וזה חלק מפרשת ציצית אשר נמצאת באותה פרשה של המרגלים (שלח לך). והקדימה את העיניים ללב. כי העין רואה והלב חומד כידוע. אבל אם באזהרה מפני עין רעה עסקינן אז באמת כבר קדם הלב לעין. כי רצון הלב ללכת בדרך מסוימת (אג’נדה בעד או נגד משהו) גורם לעין להסתכל בצורה מסוימת.

העין תופסת תמונה שלימה ולא אוסף פרטים. פיזית זה יֵעשה באמצעות המוח ומערכת העצבים בצורה מורכבת למדי. אבל מכיון שתמונה שלימה נבנית מחלקים שיש לצרפם ולתת להם משמעות לכן יש אפשרות להרכיב את הפאזל הזה באופנים שונים. בַּמודיעין היינו מלמדים שלא כל מה שרואים הוא אכן כך. גם “הקוסמים” מלמדים את זה. ובמובן זה כל אחד מאתנו הוא קוסם או איש מודיעין. לכן מיחסים לעין תכונה של רעה או טובה.

בתפיסת התורה, זה האם תפיסת המציאות שלך תואמת את רצון התורה או לא.

הזכרנו את ענין המרגלים בפרשת שלח לך. הם נאשמו בכך ש”וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” (במדבר יג, לב). דיבה כן, שקר לא. הם סיפרו מה ראו. “וכל העם אשר ראינו...ושם ראינו” וכו’ (שם בפס’ לב-לג). אבל הרי היו אתם יהושע בן נון וכלב בן יפונה. הם אמרו ההיפך הגמור: “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה” (שם יג, ל). זה לא היה ויכוח של סוכנויות מודיעין שונות אלא של עין טובה מול עין רעה.

הויכוח הזה כביכול, קבע את ההסטוריה של דור שלם. דור המדבר. אבל אולי גם את זו של הדורות הבאים. בשאלה מי יהיו ראויים להיות יורשי הארץ.

ז. על הקשר בין העיניים הנ”ל לחדש תמוז:

המרגלים יצאו לדרך בראש חדש תמוז. וחזרו אחרי ארבעים יום בט’ באב. ואז היה הסיפור הנורא של הבכיה לדורות. (9) וקביעת תאריך החורבן של שני המקדשים. כלומר רוב ימי המסע של המרגלים בארץ ישראל היה בחדש תמוז.

אולי זה מקרי? אולי. חכמים הבינו שזה לא. גם אנחנו נוכל להבין אם נוסיף ידיעה מפורסמת נוספת. שנה קודם (בשנה הראשונה ליציאת מצרים) היה חטא העגל. שאז כידוע נשברו הלוחות. וזה היה ב- יז לחדש תמוז. (10) גם זה ארבעים יום אחרי שמשה רבינו עלה לקבל תורה בהר סיני, ב- ז’ סיון. בסיון שמחה, בתמוז בכיה. גם זה מקרי? על כל פנים אלו היו שתי הטרגדיות הגדולות ביותר שקבעו והשפיעו מאד על ההסטוריה היהודית.

בספר יצירה נאמר: 11 המליך אות ח’ בראיה...וצר בהם סרטן בעולם (מזל סרטן) ותמוז בשנה. 12 ובחלוקת יב השבטים על סדר הדגלים 13 מתאים חדש תמוז לשבט ראובן שכחו בראיה: ראו-בן. רואים שכל הדרכים מפגישות את חדש תמוז עם כח הראיה. וזו הרוחנית, נפשיית יכולה להיות עין טובה או רעה.

יש משהו ב”אויר” של חדש זה המשפיע על העין ומטה אותה לרעה. אף שכמובן ישנה האפשרות לבחור בטוב

_________________________________________________________________

9 עפ”י מסכת תענית כט, א ועוד.

10 אשר בעקבותיו קבעו חכמים צום יז בתמוז.

11 שם פרק ה’ משנה ח’.

12 אמנם בגירסת הגר”א מחליף תמוז עם סיון. דהיינו ראיה בסיון (וכל העם רואים את הקולות). והילוך בתמוז (שהלכו בו המרגלים לא”י). ולפי ערכנו זו כוונת ההילוך שגרם לראיה. עכ”פ הבאנו כפי המודפס בספרים.

13 דגל ראשון: יהודה, יששכר, זבולון. דגל שני: ראובן, שמעון, גד. הרי השבט הרביעי כנגד החדש הרביעי: ניסן, אייר, סיון, תמוז.

ח. מה יש לעירקים עם תמוז. ובמה זה משפיע עלינו?

“וַיָּבֵא אֹתִי אֶל פֶּתַח שַׁעַר בֵּית ה’ אֲשֶׁר אֶל הַצָּפוֹנָה וְהִנֵּה שָׁם הַנָּשִׁים ישְׁבוֹת מְבַכּוֹת אֶת הַתַּמּוּז”. כך מתאר הנביא יחזקאל (14) את המראה שהראו לו בנבואה. אחרי החורבן, ביושבו בבבל עם הגולים. הוא בית ראשון שנחרב כידוע על עבודה זרה. והראו לו את העבודות זרות שעבדו שם. “הנשים מבכות את התמוז” היתה סוג עבודה זרה. מי היה תמוז שעבודתו היתה בבכי (עיניים וראיה)? ולמה לבכות עליו? הרמב”ם (15) מספר שראה בספר של עובדי עבודה זרה של הבבליים הקדמונים שתמוז היה נביא גדול ובעל כוחות. אשר המלך ציוה להורגו והיו כל האלילים (או שלוחים וכמריהם) מתאספים אצל אֵל השמש ומבכים אותו. וזה היה בר”ח תמוז. ומאז כל שנה ביום זה הפך למנהג ובפרט הנשים היו מקוננות וכו’.

למה קוננו, כי הוא הנקרא תמוז על שם כח הראיה החזק של עבודה זרה שהוא לעניות דעתי יכולת העין רעה של עִוות המציאות והשפעתה. ועל ידי כך שנהרג נחלש כחם. ובבכיתם עליו מוסיפים לו כח. כח העין הרעה של עבו”ז. ולמה מיוחד תמוז? כי הוא הרביעי בחדשי הלבנה.

בחדש השלישי נתנה תורה כי אז “ויחן ישראל” כאיש אחד בלב אחד. באחדות אמיתית ללא מחלוקת. לא של צרה אלא של קדושה. אז היתה העין טובה בשיא כחה. אחרי השיא אפשר ליפול או להתאמץ מאד. כי בטיפוס אל האורסט יש מוטיבציה גבוהה. אבל אחרי הכיבוש רוצים לשחרר לחצים ולרדת מהר (היום היו אומרים: לספר לחברה).

זה החדש הרביעי. מועד לנפילה. כבר קיבלו תורה. כבר התאחדו. מי שיכול להתמיד בזה הוא צדיק. אבל לרוב בני אדם אין הכח לזה. כאן אורב הכח המנוגד. זה של העין הרעה. תמוז.

כמובן. לא נחשוד בעירקים של סאדם חוסיין שקראו את המאמר הזה. אבל הם ידעו שכח התמוז לתת עין רעה במי שהם חפצים. ובהקדישם כביכול את הכור על שמו כביכול רצו לקחת ממנו כח להשמיד את ישראל, עם התורה. ואינם היחידים. לא הראשונים ולא האחרונים. כי באמת באמת בזה סוד אחדותנו. אשר קצת איבדנו.

ט. ואנחנו מה?

בדמוקרטיה, הרוב קובע. אבל במה שנוגע לבחירה אישית, לאמונה, לתקון העין לטובה, בזה אין שום כח לרוב או יתרון על היחיד. שהרי אנחנו האומה שנולדה מכח אברהם אבינו. והוא היה יחיד, ממש. נרדף, מושמץ, נשרף. והוא מעֵבר לנהר. וממנו, ההולכים בדרכו, צמח העם המופלא הזה. שכל רודפיו וצריו לא יכלו לו.

_________________________________________________________________

14 שם פרק ח’ פס’ יד.

15 מורה נבוכים חלק שלישי פרק כט. ע”מ שמ”ג בהוצאת הרב קוק.