גאולה ממעוף הציפור

גאולה, במה תלויה גאולתה של ישראל? ואיך היא נראית ממעוף הציפור קצת לפני הסוף?

באוטובוס של מוישל’ה חמישים מקומות. יש מקום לכולם. כולם נמצאים שם.

מוישל’ה מאחורי ההגה אוחז בו בשתי ידיו הגדולות. מוביל את האוטובוס קדימה בבטחה. רגלו מדביקה את דוושת הגז עד הקצה ומנוע הדיזל הזקן נותן את כל הכח - שואג תחת שלדת הברזל ומעלה את הטמפרטורה באוטובוס בעוד כמה מעלות מלבד השמש הלוהטת שבחוץ.

כבר כמעט הגיעו. הדרך הייתה ארוכה. ארוכה מאוד.

כולם כבר בחוסר נוחות, מתח וקצת עצבים.

נירית ונוגה על אזרחי חוזרות מהבקו”ם. מתכננות באין סוף מילים מכאן ועד סוף החיים.

דֵיויד ואמיר בספסל הראשון מימין, יושבים חזק על תוכנית עסקית מתקדמת שתעיף אותם קדימה.

גבע יושב לו על המדרגות אפילו שיש לו מקום פנוי ליד אבנר, הוא מעדיף ככה. וגם לאבנר די נוח שפנוי לידו.

בספסלים שהם אחד מול השני יושבים יניב, מיכל, רגב ושירז, שקועים באייפונים שלהם, חברים הכי טובים עוד מהגן, תמיד ביחד קרובים.

אברימי ומורדכי עם ראש למטה, שקועים בגמרא הקטנה שלפניהם. אולי כבר שכחו איפה הם נמצאים בכלל.

גרגורי מהאבטחה יישן כבר שעות וגיא העיתונאי משקיף לידו מהחלון מחפש שאיזה משהו מעניין יחלוף.

אליחי יושב באמצע. מכווץ בלבטים. אם יעשה שנה בהסדר או ישר לקורס קצינים.

נמרוד תפס את הפינה בספסל האחורי. והוא לחוץ אש לרדת לתפוס את האוטובוס האחרון לשדה התעופה.

אמנם שמוישל’ה אוחז בהגה, והדרך ברורה לפניו, אך בראש של כל אחד יש כוון אחר.

כולם מחכים לרגע שהאוטובוס כבר יעצור שהדלתות יפתחו וכל אחד יוכל לרוץ לדרכו.

מהמורה בדרך הקפיצה את האוטובוס. לשלדת הברזל היצוקה בת ארבעים השנה כלום לא מזיז, אך בתוך האוטובוס כמעט כולם התרוממו חצי מטר באוויר. גרגורי בתנועת רפלקס אחז בבהלה ברגלו של מורדכי הצנום, נוגה זינקה על גבה של מיכל, נמרוד חיבק את יניב ודיויד לפת בחזקה את מותניו של גיא. לרגע אחד כולם היו ממש קרובים..

אך מיד כשנרגע האוטובוס הזדרזו כולם, נבוכים ומתנצלים, כל אחד בשקט למקומו.

רק ציפורת נחמדת ריחפה לה מעל, בשמים הכחולים והבהירים.

הביטה לה באוטובוס השועט לו, אי שם למטה.

משם למעלה הכל נראה כל כך פשוט,

חמישים אנשים כולם יחד בכוון אחד.

אך זה לא בגלל שהיא שם, מרחפת בשמים ולא רואה את האנדרלמוסיה שבאוטובוס למטה. לא בגלל זה הכל נראה לה כל כך פשוט. זה בגלל שמהמקום שהיא נמצאת רואים את הסוף.

את נקודת היעד. את התחנה הסופית. את שערי ירושלים.

כשרואים לאן הכל מגיע בסוף אפילו שנמצאים באמצע הבלגן אפשר לראות פשוט.

הנה, היא רואה, עוד זמן קצר כבר יגיע האוטובוס לעליות של ירושלים. האוויר הנקי והצלול שלה יחדור מבעד לחלונות וימלא את חלל האוטובוס הלוהט. יצנן וירגיע את האווירה, ילטף את הפנים הרוטנות, ירפה את השרירים המתוחים, ינגב את הדמעות, ימיס את הלבבות, יעודד וירומם את הרוחות.

וככול שיעלו במעלה ההר לקראת שערי ירושלים, המחשבות שבראש ישטפו מכל הלכלוכים, הלב יטהר.

הנה עוד מעט, היא רואה, לא בראיה של עיניים כמובן, יתחילו להרגיש. להרגיש באמת את מה שבפנים. כל אחד את עצמו, את ליבו. הרצונות הכמוסים, העדינים והתמימים שבכל אחד ואחד יתעוררו - יתנערו מעפר הדרך השחור.

היופי הפשוט, העמוק והטהור שבנפש המבולבלת, יציץ, יבצבץ ויפרח.

עוד מעט יתחילו לחייך זה לזה. להקשיב. להתעניין. אפילו להרגיע ולעודד. כבר ישכחו שלא הבינו זה את זה.

לפתע יגלה רגב שמה שבלב של אברימי לא כל כך רחוק ממה שבלב שלו. אולי אפילו מכוון לאותו מקום ממש, רק בגוון קצת שונה. מיוחד.

והנה עוד כמה קילומטרים למעלה, וכבר כולם יחד. ממש. כאיש אחד בלב אחד - בשעריך ירושלים.

נאיבי מידי? אולי. אבל מי שהבטיח על החורבן והגלות (בזמן שכל אחד יישב בביתו לבטח), הוא שהבטיח על גאולה ובניין ירושלים. בזמן אחד נאמרו שניהם. בקולמוס אחד נכתבו.

את החורבן ראינו. הוא קיים הבטחתו. לבניין אנחנו מצפים.

רק מקווים שנזכה כולנו להיות מאלו שיתקיים בהם “ותחזינה עיניינו בשובך לציון ברחמים”.

נכון שאין לנו כנפיים כמו לציפורה הנחמדת, אבל כן יש בנו, בכל יהודי באשר הוא, כוחות גדולים שמאפשרים לנו לרומם את עצמנו מתוך הבלגן ולראות מלמעלה. לראות ממקום שממנו לא רואים פירוד ומחלוקת, אלא אחדות גדולה.

העם שלנו במשך אלפי שנים עבר טלטלות הרבה יותר חזקות מאלו של היום. וגם אז היו מחלוקות ופילוג בעם.

“הזמן רץ” גם בהיסטוריה ובלי שנשים לב כל ה”חדשות” של היום יתכסו גם הן באבק הדרך.

מי שירומם את עצמו לראות מלמעלה - ינצח.

מי שיחזיק במחלוקת - יפסיד.

כי הנצחיות של ישראל לא משקרת.. והאמת היא שישראל אוהבים זה את זה. כולנו אחים.