חנוכה – העיניים של המדינה

מה זו חנוכה? ולמה בכסלו? ומה מלמדת שלהבת החנוכיה?

פעם היו עינַים.

עם כאלו עינים לא צריכים אף פעם משקפַים.

הן חדות, מרחיקות ראות ויודעות לספר מה הן רואות. אשרי מי שיש לו עינים כאלו.

הן היו “העינים של המדינה”. אלו שעליהן אמר כבר שלמה המלך ע”ה: כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. (1) גם בדמשק ראו אותם (את העינים האלו). וזה “הוציא להם את העינים” (הפעם של הסורים). ואז פרצה המלחמה. הארורה הזו, אשר הוציאה הרבה יהודים מבתי כנסיות בעיצומו של היום הקדוש.

רבים לא חזרו לבתי-הכנסת וגם לא הביתה. טראומה של דור. ביניהם רבים (מדי) מחברי הטובים ביותר.

הסורים גנבו לנו את “העינים של המדינה” בתחילת המלחמה ונהיה לנו “חשך בעינים”.

אולי “נרדמנו בשמירה” ועצמנו קצת את העינים?

חלקם (של חברי) נפלו על אותו הר גבוה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (2) . אריות ונמרים, איך נפלו גיבורים. “אחי (כלומר חברי) גבורי התהילה” כדי להחזיר למדינה את העינים שלה. שם הייתי צריך להיות אך הקב”ה רצה אחרת.

אני, חזרתי. לא רק אל המדינה גם אל עמי. גיליתי שהוא חי מאד. וגם אל בית-הכנסת.

גיליתי שהעבר של העם הזה אינו הסטוריה. הוא הוה וגם עתיד. והוא חי מאד.

סיור חנוכיות

ימי החנוכה, מסתבר (לא ידעתי על כך), הם מועד ל”סיורי חנוכיות”.

יש סיורי “סליחות” ויש סיורי “סוכות” ועכשיו יש גם סיורי “חנוכיות”. מה עושים בסיורים אלו? כך אני שואל את עצמי. הרי יהודים רבים מדליקים חנוכיות. יותר מאשר אומרי סליחות ויושבי סוכות. למה להם סיור חנוכיות אצל אחרים?

כיון ששאלות אלו מנקרות בראשי, הוא נהיה “קודח” (3) הם אינם מרפות ואז, באות המחשבות. “העינים” מתערפלות ומפליגות למרחקים. כאילו היו ספינת משוטים מטלטלת בלב-ים.

“והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך”. (4) כולנו תלמידי בית הלל וכך אנו נוהגים. ולא עוד, אלא שנר חנוכה היא המצוה היחידה שכל ישראל נוהגים בה בדרגת “מהדרין מן המהדרין” אע”פ שהיא מצוה דרבנן. הרי שנר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד בקרב ישראל. (5)

נרות, מדליקים רבים. אבל באתרי הסיור נבטים הנרות מכל חלון. ואפילו כמה חלונות באותה דירה. ובחלון אחד לפעמים כמה חנוכיות (יש הרבה בני בית בשכונות אלו, ב”ה). וגם בפתחי בתים וחדרי מדרגות.

כאילו “השכונה” כולה בוערת. זה מראה עוטה הוד. ו”הוד” (6) היא המדה של הזמן הזה.

אנו הדרים בשכונות אלו, כבר התרגלנו. אולי הסיורים הנ”ל יעירו אותנו להתפעל, מחדש.

עם רוח חדשה זו אני משוטט בשבילי השכונה שבין הבניינים. נותן לעצמי ללכת לאיבוד. ומה אני רואה (פתאום) ? עינים רבות, אלפים ורבבות, ניבָטות בי בסקרנות. ואני מישיר עיני אליהם. מביט להן ב”לבן שבעינים” (7). הן קטנות, מרצדות, חמות וחכמות. אף נדמה לי שהן מחייכות וקורצות במין מסתוריות כזו. כאִלו שיש להם איזה סיפור עתיק. והן לוחשות ברטט: הסיפור הזה הוא לא רק סופגניות וסביבונים. הוא אפילו לא רק גבורת המכבים. הוא עוד מזמן האבות, ספור יעקב ועשו. יעקב שחזר במעבר יב”ק לחפש את הפכין קטנים שאבדו לו. ביניהם היה גם פך קטן אחד עם שמן. (8) ושם נתקל בשׂרו (המלאך) של עשו “ויאבק איש עמו”. שרש המאבק של חנוכה נמצא כבר שם.

דיאלוג עם גברת שלהבת: מאי חנוכה?!

בת כמה את? אני שואל “שלהבת” אחת, בחלון קומה ראשונה. היא מחייכת בבישנות. אולי לא מתאים לשאול אשה לגילה, אני מהרהר. רק חשבתי שהרעננות והקופצנות משוה לה מראה כל כך צעיר, שאין מה להסתיר. פתאום היא לוחשת: פיץ פץ...אני לא כל כך צעירה. פיץ פץ...כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ (9) אז תדע את גילי.

בשנת ג’ אלפים תרכ”ב (3622 שנים לבריאת העולם, מאה השניה לפנה”ס למנינם) היה נס חנוכה. שנה אחת אח”כ, תקנו חכמים לדורות להדליק נרות בחנוכה (באופן שהבאנו לעייל).

השלהבת הזו בת שנות אלפיים. ליתר דיוק אלפים מאה וחמישים (2150) שנה. ועדיין רעננה ומלאת מרץ כמימים ימימה. חמה וטרי’ה כסופגני’ה שיצאה עתה מהתנור.

איך זה? אני שואל אותה. צריך אתה לדעת, תחילה, מה זו חנוכה?! אהה, אני מהמהם, מאי חנוכה? “מאי חנוכה? דתנו רבנן (זה נקרא ברייתא): בכ”ה בכסליו יומי דחנוכה, תַּמְנֵיא אִינוּן דלא למִספֶּד בהוֹן ודלא להתענות בהוֹן (שמונה ימים הם שאסור להתענות או לספוד למתים, בהם). שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול. ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”. (10)

נו? אז מה? כך אני. והיא עונה בשאלה (כיאה לשלהבת יהודיה) למה קבעו אותנו רק לשנה הבאה ולא מיד בהתלהבות האדירה של הנס? באמת למה? אני מראה שגם אני יודע לענות בשאלה על שאלה. אותם חשמונאים בני כהנים גדולים לא היו אנשים פשוטים. גדולי הדורות היו, ואותם גדולי החכמים והצדיקים : הכהן הגדול מתתיהו בן יוחנן (11) ואיתו החכמים רבי יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, רבי יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח. גם חוני המעגל המלומד בניסים ורבים אחרים. הם היו ראויים שיעשו להם ניסים וגם רוח הקדש שרתה עליהם, תדיר. כאשר ראו באותם ימי כסלו של שנת ג”א תרכ”ג אשר אותה קדושת הנס שורה עליהם הבינו שלא היה כאן אירוע מקרי, חד פעמי אלא אירוע מכוֹנֵן בתרבות הרוח הישראלית, אז כנסו את סנהדרין הגדולה של אותו דור ובראשה החכמים הנזכרים וקבעו מה שנכתב אז (בקיצור רב) בברייתא הנ”ל.

כשרוח הנס של החשמונאים חוזרת שנה שנה, כל כך הרבה זמן, אין “זמן” להזדקן.

כשרוח האמונה והמסירות נפש לקדשי ישראל: תורה ומצוות, שורה על האומה הזו אז, אין לה גיל. על זה ראוי לאמר את הביטוי העממי: צעיר ברוחו.

דע לך, לחשה אל גבי המתרחק, שבפועל היתה חירות ישראל משעבוד האומות רק בעשרים ושש השנים (12) שאחרי הנס. אח”כ התחדשו מלחמות היונים ואח”כ באו מלחמות האחים (בני ונכדי החשמונאים) והביאו עלינו את אסון השלטון הרומי.

אבל אנחנו הנרות מבטאות את חירות ישראל האמיתית. אנחנו אש האמונה הפנימית אשר בלב כל יהודי, הומי’ה. אנחנו המכריזות: מי כמוך באלים י-ה-ו-ה.

הניסים שבמלחמות החשמונאים. רֶמז להם.

כבר סיפרתי קודם על הראש הקודח, ממחשבות. אלו שאין לך שליטה עליהן. והן מתגברות והולכות כמעין זה שמימיו נובעין מאליהן. כשעזבתי את גברת שלהבת הרגשתי שהצליחה להדליק אותי באיזה אור מיוחד שנכנס ללב. ומשם עלה לראש כאותו יין של פורים...(על זה נדבר, במחשבות של הזדמנות אחרת, אי”ה בל”נ).

זוכרים מה ששחה גברת שלהבת על אודות גילה? “פיץ פץ...כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ אז תדע את גילי”. חשבתי על זה שוב כיון שהחיוך המסתורי שלה אמר יותר מזה. שַבתי לחפש את דברי הנביא:...כִּי תִרְכַּב עַל סוּסֶיךָ מַרְכְּבֹתֶיךָ יְשׁוּעָה. והבנתי מזה, אם תרתום את הסוסים, הם כלי המלחמה, למרכבות השי”ת (המרכבה הקדושה) אז תראה ישועות גדולות. כאלו שראו המכב”ים. כנגד זה כאשר סומכים על הסוסים שהם “כוחי ועוצם ידי” שהוא כחה של יון ולפניה מצרים, אז: סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שירת הים). שם רמז הנביא חבקוק את הזמן של “מרכבות הישועה” של חנוכה.

אלו נסי חנוכה של המלחמות. אבל אלו “ניסים נסתרים” שצריך עינים של אמונה כדי לראותם בבירור. המכב”ים ראו ברור אבל לא לכלם יש אותם עינים (או אותם “משקפים”).

הנס הגלוי של פח השמן. לָמָה היה נצרך?

ניחא ניסים להצלת ישראל, אבל למה נס גלוי של פח השמן? ידוע הכלל של “אונס רחמנא פטרי’ה”. כלומר אם אדם נאנס שלא לקיים מצוה הרי הוא פטור ואין עליו חיוב ובודאי לא עונש. מכיון שלא היה להם שמן טהור, שהרי הרשעים טמאו את השמנים במקדש, ממילא היו פטורים ממצות הדלקת המנורה. אם כן למה נעשה להם אותו נס מפורסם (הידוע מאותה ברייתא שהיא המקור)?

אמר הרבי מקוצק (13): טומאת יון “להשכיחם תורתך” הביאה את ישראל, הצדיקים, שבאותו דור עד לדכדוכה של נפש (יהודי). אולי אין הקב”ה רוצה בהם ובקיום המצוות שלהם. (14) אולי השליכם מלפניו והחליפם באומה אחרת, ח”ו. הראה להם הקב”ה, בזכות המסירות נפש של מתתיהו ובניו, עד כמה הוא חפץ במצוותיהם. הנס פרסם את אהבת השי”ת לישראל ורצונו בתורתם.

אין לשער השמחה הגדולה הזו שהיתה אצלם אז, כשהדליקו את המנורה ודלקה שמונה ימים. וכגודל גילוי אהבתו יתברך אליהם כן החזירו לו בניו, אהבה.

אהבת הנס הזו ואור המנורה נקבעה בלב כל יהודי מאז והילך. “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה” (נוסח הברייתא הנ”ל) רצו חז”ל לאמר (בברייתא): רָאו שנקבע האור והשמחה ההם בלבם גם שנה אחרת, מיד, קבעו לדורות מצות נרות חנוכה.

שירת המכב”ים.

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר...מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם י-ה-ו-ה מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא. (15)

אותה שירה נפלאה על ניסי קריעת ים-סוף רומזת על הנס של החשמונאים. נחשון בן עמינדב מסר נפש וקפץ לים. הים נקרע...המצרים טובעים. מתתיהו קפץ והרס את המזבח. החשמונאים קראו תיגר על הממלכה הגדולה בעולם. “הים נקרע” והיונים טבעו.

טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי (16) כך משורר דוד המלך ע”ה (על מה שעבר עליו) ורומז למה שעתיד לקרות אותנו בזמן יָוָן. אנחנו היינו במצולה והשי”ת עשה לנו ניסים במלחמות והם “טבעו בים” של עצמם.

גם אז בקעה שירת האמונה האדירה. מ-כ-ב-י מ-כ-ב-י.

לא מכבי תל-אביב. רק, מ-כ-ב-י נאדר בקדש נורא תהלות עושה פלא.

אלו מחשבות הממלאות את הראש, הרגש מציף את הלב והלחלוחית את העינים (הפרטיות שלי). והשירה עולה מאליה: אז ישיר משה. “אז” כשעלה בלבו לאמר שירה.

ובכל זאת, “היא” מציקה לי...

אמר הקב”ה לישראל: מעשי ידַי (המצרים) טובעים בים, ואתם אומרים שירה? (עפ”י חז”ל). (18) הרי הטְבעת המצרים בים היה מעשה “ידֵי” השם בנסים גלויים וגמורים. השירה היתה “אז” ולעתיד. איזו טענה יש כאן? האם לא היתה השירה רצויה לפניו יתברך? ח”ו. אהובה מאד. זוהי השירה של תחית המתים לעת”ל. אבל כמו ששוברים כוס בחופה. וכי לא רצו חז”ל שנשמח בחופה? ח”ו, ודאי רצו. מצוה גדולה לשמח חתן וכלה. אלא שלא תהיה שמחה שלימה כל עוד יש איזה צער בעולם ואפילו לרשעים שקבלו גמולם. זהו חינוך ומוסר אלקי של התורה כפי שמורים לנו חכמנו.

זהו, השתחררתי קצת מטרדת המחשבות ורווח לי. אני משוחרר, אתם עוד לא.

איך אומרים “חנוכה” באות אחת?

סמ”ך, כלומר אות ס’.

איך נראית אמירה כזו?

כך: ססססססססססססססססססססססס

רצף אותיות ס’ מציף את המחשבה (כבר חשבתי שנפטרתי “מהן”). האותיות קופצות להן בעליזות כאלו היו עינים קטנות.

כך הן נראות. כמו העינים של נרות החנוכה.

ידוע בספר יצירה שי”ב אותיות הפשוטות: ה’ ו’ ז’ ח’ ט’ י’ ל’ נ’ ס’ ע’ צ’ ק’ הן השרשים העליונים של יב’ חדשי השנה. כל אות וכוחה. כל אות והאור שהיא נותנת לאותו חדש שהיא בשרשו. ה”ספר-יצירה” גילה לנו כל חדש והאות המיוחדת המאירה בו. (19)

שם גילה לנו ש: “המליך אות ס’ וכו’ וקשר לו כתר וצרפן זה בזה. וצר בהם קֶשֶת (20) בַּעולם וכסלו בַּשנה וכו’.

המילוי של האות ס’ הוא כאמור סמ”ך וקוראים אותו סָמֶך. והוא ממשמעות סומך נופלים.

והוא ששיבח דוד המלך ע”ה בתהלותיו להשי”ת: סוֹמֵךְ ה’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים.(21) זהו מזמור “אשרי” הנאמר מספר פעמים בתפלות.

הסמיכה הזו, לרומם את הנופלים תחת עול מלכות יון, הן במלחמות והן בנס פח השמן היתה: לְהוֹדִיעַ לִבְנֵי הָאָדָם גְּבוּרֹתָיו וּכְבוֹד הֲדַר מַלְכוּתוֹ (שם קמה, יב). וכנגד זה יאמרו ישראל: מַלְכוּתְךָ מַלְכוּת כָּל עֹלָמִים וּמֶמְשַׁלְתְּךָ בְּכָל דּוֹר וָדֹר (שם קמה, יג). או אז, יראו כל באי העולם ש: סוֹמֵךְ ה’ לְכָל הַנֹּפְלִים וְזוֹקֵף לְכָל הַכְּפוּפִים (פסוק יד).

אכן, כבר אמרנו שהיא נראית כגלגל העין. ומרמזת לאורות מקיפים שהן ישועות גדולות והם המספרים את ספור החנוכה.

ועתה יפקחו עינינו לראות איך זה רמוז גם בשם החדש: כסלו אותיות: כּ(ו)לוֹ ס(מֶך).

הם גם אותיות: כֵּס לוֹ. הוא יתברך משפיע לנו שפע אורות מקיפים (אות ס’) ואנו עושים מזה: כס- לו.

“לַמדֵני כל התורה על רגל אחת”, בקש אותו איש מהלל הזקן. ולִמדוֹ את סוד האהבה לרעך.

לַמדֵני כל החנוכה על אות אחת בקשה המחשבה. ולִמדָהּ השכל את סוד האהבה לאלקיך.

העינים של המדינה

ידעתי, לחשתי ללבי, ידעתי. הם, תמיד הזכירו לי עינים קטנות.

הם הם, העינים של המדינה.

עם כאלו עינים לא צריך משקפים. אלו עינים הרואות למרחוק. רָחוק, של אלפים שְנות.

אלפים שנות תקוה.

זו השלהבת לא תכבה ואשהּ לא תדעך.

מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ (22)