ישראל (פרשת שבוע - ויצא)
ישראל
אנחנו נקראים 'ישראל'. ארצנו היא 'ארץ ישראל'. המדינה היא 'מדינת ישראל'. הגאווה שלנו היא להיות 'ישראלי/ת'.
כי אנחנו בני ישראל. בניו של ישראל.
אנחנו, כולנו - קרואים על שם איש אחד. איש אחד ששמו ישראל ואנחנו, ימין ושמאל, חילונים, דתיים, חרדים, אשכנזים וספרדים, מכל העדות - כולנו קרואים על שמו.
אז מי הוא האיש הזה שיכול להכיל את כולנו, על אף כל הגוונים והניגודים, ועדיין להיות איש אחד?!
מי הוא האיש הזה?! מה אנחנו יודעים עליו? על זהותו? על אישיותו? על אופיו? הרי אנחנו קרואים על שמו!..
זאת בוודאי תשובה שאנחנו חייבים לעצמנו.
אמנם ברור לכל אחד שספר שלם לא יספיק לכך.. ובוודאי שלא 'מאמר ארוך'.. ובטח ובטח שלא 'דבר תורה לפרשת שבוע'..
ובכל זאת.. נתחיל משהו מזה.
האיש הזה הוא כמובן יעקב אבינו. אשר נולד להוריו הצדיקים יצחק ורבקה, ולסביו וסבתו אברהם ושרה, בארץ כנען לפני 3677 שנה.
ואחר דרך ארוכה רצופה מאבקים וניסיונות שעבר - נקרא שמו ישראל, כפי שנאמר "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב כִּי אִם יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל" (פרשת וישלח).
ומאז ועד היום, אנחנו - עם ישראל - קרואים על שמו. וכפי שכל התנ"ך מלא בכך: 'עם ישראל', 'ארץ ישראל', 'בני ישראל', 'מלך ישראל', 'איש ישראל', ה' אלוקי ישראל, 'שמע ישראל'...
כמה נקודות אור בודדות, פחות מטיפה מן הים, לגעת במשהו מדמותו של האדם האחד, המכיל את כולנו. האדם שעל שמו אנחנו קרואים.
עוד בצעירותו העידה עליו התורה שהיה "איש תם". הפוך מאחיו עשו, שהיה רמאי, עד שאפילו את אביו יצחק היה עשו מרמה.
"תם" פירושו שלם, שהיו פיו וליבו של יעקב אבינו שווים. דיבוריו ומעשיו גילו את מה שבליבו. איש אמת. ללא שום סתירה בין 'דיבוריו' ל'מחשבות ליבו'. ההפך מ"צבוע". ההפך מעשו שהיה מראה עצמו כצדיק, בשעה שכל ליבו מלא שקרים ומרמה ועושה בסתר מעשים רעים שברעים (גוזל אונס ורוצח).
והיה יעקב אבינו "ישב אוהלים". גם זה לעומת אחיו עשו שהיה "איש שדה". יעקב באוהל בפנים, ועשו בשדה בחוץ. ללמדנו, שיעקב אבינו היה עסוק בפנימיות הדברים, במשמעותם, בתוכנם הפנימי. מבקש אמת. לעומת אחיו עשו שהיה כולו 'חיצוני'. עסוק מבוקר עד ערב במה ש'בחוץ'. פנימיות הדברים לא מדברת אליו.
כפי שמגלה לנו התורה בסמוך - על אותו היום שנפטר סבם הגדול - אברהם אבינו, כשהיו בן 15. והכין יעקב אבינו תבשיל עדשים אדומות, לא בגלל שהיה רעב ורצה לאכול.. אלא שעשה זאת לנחמה. כי אותו תבשיל מיוחד רמז לכמה עניינים, שהנותן ליבו עליהם היה מתנחם בכך מצער הפטירה. כל כוונתו בתבשיל זה הייתה פנימית, עם משמעות. ולעומת זאת, כשעשו ראה תבשיל זה, רק התאווה לאוכלו. וביקש מיד תן לי מהאדום האדום הזה! - אפילו לא קרא לו 'תבשיל' או 'נזיד עדשים' אלא רק התייחס לצבע שלו - הדבר החיצוני ביותר.
ומה עשה יעקב אבינו באותם אוהלים? פה נמצאת פרשה גדולה. כי אוהלים אלו היו שתי ישיבות. ישיבת שֵׁם (בנו של נח) וישיבת עבר (נכדו של שֵׁם) בהן למד תורה. גם אביו יצחק לימדו. ולימים מינה אותו יצחק לראש ישיבה. ואחר כך מינה יעקב את בנו, לוי, לראש ישיבה אחריו[1]. וכל ימיו של יעקב אבינו היה עוסק בתורה.
אחר שקיבל הברכות ורצה עשו להורגו ברח לישיבה ונטמן שם ארבע עשר שנה. וכל כך היה עמל שם בתורה עד שהעידה עליו - שבכל אותם 14 שנים לא היה ישן בלילות מחמת עסק התורה.
וכשנצרך אחר כך ללכת לבית ולבן במצוות הוריו, רחוק מהישיבה, ושם, להיות בחוץ רוב ימיו לרעות את הצאן - גם אז נידד שנה מעיניו והיה עוסק בתורה בלילות. ולא הרפה ממנה כלל. ואף גידל שם את ילדיו ולימדם כולם תורה. ובנו הצעיר יוסף, היה החכם שבתלמידיו, ואת כל מה שלמד בישיבות שם ואבר מסר לו.
בערוב ימיו, כשנצרך לרדת למצרים עם משפחתו, הקדים ושלח את יהודה בנו לארץ גושן, להכין שם בית מדרש להוראה, ומקום מוכן לשבטים ללמוד בו לכשירדו לשם.
כך אמרו עליו חכמנו ז"ל: "בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו". - יושב אהלים. ובספרי הקודש נקרא יעקב אבינו "עמוד התורה".
מה מלמדת אותנו התורה עליו, בכך שנשתנה שמו מ'יעקב' ל'ישראל'?
על כל מהלך חייו. שהתחיל בשפלות ונגמר בעליונות.
שהרי משנולד נקרא "יעקב" - על שם העקב. וכפי שה"עקב" הוא החלק הנמוך בגוף, השפל ביותר - כך תחילת חייו של יעקב הייתה בשפלות. נולד השני, אחרי עשו אחיו הגדול. והתגלגלו חייו כך שכל מה שהגיע אליו, הגיע "בעקבה" בדרך מרמה ומאחרים. שאת הבכורה קנה מעשו, ואת הברכות שרצה יצחק לברך את עשו לקח יעקב במרמה, וגם את העושר והצאן הרב לקח מלבן בדרך מרמה כביכול - אלא שכל זה היה רק למראית עין! והאמת הייתה - שהכל הגיע לו בדין! ביושר גמור. ובאמת.
וכפי שאכן הודו לו אחר כך, גם עשו וגם לבן.
כי את הבכורה קנה בדין, ולא בגלל שרצה ירושה גדולה.. אלא שתפקיד הבכור היה להקריב קורבנות לה', ויעקב אבינו, שידע את פניו האמיתיים של עשו הרשע, לא יכל לסבול את מחשבה שיהיה הרשע הזה מקריב קורבנות לה'. ומעוצם קנאתו ואהבתו לה' עשה זאת. ואכן העידה התורה על עשו שהיה מבזה את עבודת הקורבנות ולכן מכרה ליעקב.
וגם הברכות הגיעו ליעקב בדין - כי הרי קנה את הבכורה, ומעתה הגיעו לו. אלא שאביו יצחק לא ידע מכך, וחשב שעשו הוא הבכור. ובאמת כשנודע ליצחק דבר זה שמח על כך שברך את יעקב.
וכן מה שהתעשר אצל לבן, עד שבניו של לבן התרעמו עליו - שאת כל העושר שלו עשה משלהם! גם בזה הודה לו לבן על האמת - שכל הברכה שנהייתה לו ללבן הגיע אליו רק מרגע שבא יעקב אל ביתו.
כלומר - התחלתו של יעקב אבינו הייתה 'מהתחתית' מ'העקב' - ואע"פ כן הלך ביושר תמיד - ועל כך זכה לכל מה שהיה צריך לו, לנשותיו לבניו ולרכוש הרב ולהתעלות מעלה על כל אלו שהיה תחתיהם מתחילה. ועל המלחמה הזו שנלחם - להיות ישר על אף הרמאים הגדולים שעמדו כנגדו - זכה לשם 'ישראל'. ישר - אל. כי כל כח ישרותו הייתה מכך שהיה ישר עם ה', דבק תמיד באביו שבשמים. לא זז מלעשות רצונו. כששום כח בעולם לא מסיטו מהיושר הזה. בכך זכה למעלת: 'ישראל'.
וכמובן, שמשמים סבבו לו כך מתחילה, כדי לנסותו במידת היושר. להביאו למעלת ישראל.
לכן הראה הקב"ה ליעקב אבינו בתחילת דרכו את חלום הסולם.
הסולם הזה שמחבר שמים וארץ, וה' ניצב עליו.
כי הוא, יעקב אבינו עצמו, צריך להיות הסולם הזה.
הראו לו משמים עד להיכן עליו להגיע. הראו לו את היעד שלו. את תכליתו. להיות הסולם הזה, שרגליו (תחילתו) בארץ נמוך, וראשו (סופו) בשמים, למעלה מן הטבע, למעלה משליטת המזל.
כי הוא האיש האחד אשר בכוחו להכיל ולכלול את הכל. הוא שהתחיל מהארץ והגיע לשמים, וידע אחדות הכל. אחדות ה'. ואותה הודיע בעולם.
את זה הראה הקב"ה ליעקב אבינו בחלומו. שאם יעשה כן ויעמוד בניסיונותיו - יהיה ה' ניצב עליו – יהיה הוא מרכבה לשכינה הקדושה.
ולנו, בני יעקב, גילה הקב"ה על כך בתורה. כי אנחנו, ישראל, כל אחד ואחד מאתנו, גם כן מיועד ללכת בדרך זו בדרך אבותיו - לעמוד בניסיון היושר. ולהגיע ולהיות בעצמו 'ישראל'. "יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".
ואם נשאל את עצמנו – מאיזה כח מכיל האדם הזה את כלל ישראל על כל גווניו?
התשובה היא - ממידת "כל". מידתו המיוחדת של יעקב אבינו. כפי שגילתה לנו התורה במה שאמר יעקב לעשו: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל", לעומת עשו שאמר ליעקב: "יֶשׁ לִי רָב אָחִי יְהִי לְךָ אֲשֶׁר לָךְ". כל אחד בלשונו - גילה את כל תפיסתו והתייחסותו אל המציאות. יעקב אמר "כל" בלשון התכללות. ועשו אמר "רב" בלשון ריבוי (ויש כאן דברים עמוקים ונפלאים, אך לעניינו - ) מידת "כל" היא הכוללת הכל, את כלל המציאות, כפי שכתוב "כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". היא מידתו של יעקב אבינו ומידתם של ישראל במצבם המתוקן, "יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵֽל". ומכוחה דווקא ישראל הם שיכולים להשיג אחדות ה' בעולם, לפי שהקב"ה נקרא "בעל הכוחות כולם", ונקרא "מלך מלכי המלכים", ואין עוד מלבדו, והוא מקומו של עולם (ואין העולם מקומו) – להשיג דבר זה, לדעת אותו בלב, הוא מכח מידת "כל". מידתו של יעקב אבינו וממנו היא מידתן של כלל ישראל. וכפי שאנו אומרים בכל יום "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָֽד".
והאם הוא ידע, האיש הזה, לאן מועדות פניו? מה עתיד לצאת ממנו? האם הוא ידע עלינו?
התשובה ברורה במסורת ישראל - אבותינו (אברהם יצחק ויעקב) וגם אמותינו (שרה, רבקה, רחל ולאה) היו נביאים. הקב"ה דיבר איתם בנבואה. גילה להם את רצונו. את רצונו מהם. לכן הם ידעו, האבות והאמהות, שמהם עתיד לעמוד עם אחד. שנים עשר שבטים, שיהיו עם אחד. עם ישראל[2]. והוא באמת סיבת בריאת העולם כולו (אפשר לראות על כך עוד במאמר על פרשת בראשית).
לכן יעקב אבינו ידע. ולא רק שידע מה עתיד לצאת ממנו אלא שגם ידע – את כל העתיד להיות על מה שעתיד לצאת ממנו... – ידע על עתידם של ישראל, מתחילה ועד סוף. מראשיתם ועד גמר תיקונם. ידע על בניו אז, וידע עלינו עכשיו.
כי בסוף ימיו קרא לבניו "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" - רצה לגלות להם את הקץ - איך ומתי יהיה סוף התיקון של העם האחד הזה, בעולם הזה. אלא משמים מנעו זאת ונסתלקה ממנו שכינה ונסתם ממנו מה שידע וביקש לגלות לבניו[3]. את עתידן של עם ישראל עד תכליתו. ורק רמז להם בברכותיו, מקצת מהמאורעות העתידים לעבור על ישראל לאורך הדורות.
ולמה דווקא שנים עשר שבטים? כי אותו העם האחד הזה, יועד להיות למעלה מן 'המזל', למעלה ממערכת הטבע. קשור בבוראו. לא תחת כוכב ולא תחת מזל, כפי שאר העמים[4]. כך רצה בורא עולם. וכיוון שמערכת הטבע נבראה כפופה להשפעת 12 המזלות (הידועים בעולם), המקבילים ל-12 חודשי השנה וכו', לכן נבחר עם ישראל להיות כלול מ-12שבטים, כל אחד עומד כנגד אחד מאותם מזלות - אך עליון עליו בשורשו. קשור בקשר אחד עם שאר אֵחיו ועם אביהם האחד ואבותיו - בבורא עולם. עַם ה'[5].
וכשהיה יעקב אבינו בדרך ללבן, לשאת אישה ולבנות את בית ישראל, והגיע אל המזבח שנעקד עליו יצחק אביו, לקח שתים עשרה אבנים מאבני המזבח והניחם סביב ראשו במקום ששכב, להודיע שעתידין לעמוד ממנו 12 שבטים. ונעשה נס ונעשו כולן אבן אחת. והיא אבן השתייה. עליה נבנה בית המקדש (מונחת במקום קודש הקודשים).
לכן 12 השבטים, שונים ומיוחדים כל אחד בפני עצמו. לכל אחד מעלות המיוחדות לו, דגל בסמל ובגוון המיוחד לו, מקום מיוחד בארץ, כוחות נפש יחודיים לו וכו' – בהם כלולים כל כוחות העולם כולו, ועִם כל זה הם עם אחד. כולם בני איש אחד. ועל ידם דווקא, מתגלה אחדות ה' בעולם. שהיא תכלית העם זה. ישראל.
[1] לשון הרמב"ם במשנה תורה: "...וְיָשַׁב יִצְחָק מְלַמֵּד וּמַזְהִיר. וְיִצְחָק הוֹדִיעַ לְיַעֲקֹב וּמִנָּהוּ לְלַמֵּד וְיָשַׁב מְלַמֵּד וּמַחֲזִיק כָּל הַנִּלְוִים אֵלָיו. וְיַעֲקֹב אָבִינוּ לִמֵּד בָּנָיו כֻּלָּם וְהִבְדִּיל לֵוִי וּמִנָּהוּ רֹאשׁ וְהוֹשִׁיבוֹ בִּישִׁיבָה לְלַמֵּד דֶּרֶךְ הַשֵּׁם וְלִשְׁמֹר מִצְוַת אַבְרָהָם. וְצִוָּה אֶת בָּנָיו שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּ מִבְּנֵי לֵוִי מְמֻנֶּה אַחַר מְמֻנֶּה כְּדֵי שֶׁלֹּא תִשָּׁכַח הַלִּמּוּד. וְהָיָה הַדָּבָר הוֹלֵךְ וּמִתְגַּבֵּר בִּבְנֵי יַעֲקֹב וּבַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְנַעֲשֵׂית בָּעוֹלָם אֻמָּה שֶׁהִיא יוֹדַעַת אֶת ה'.
[2] באותיות השם "ישראל" רמוזים כל אבותינו ואימותינו: אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל, ולאה.
[3] באותה שעה חשש יעקב ואמר - שמא יש פסול באחד מבניי? אמרו לו כל בניו: "שמע ישראל! (אבינו) – ה' אלוקינו ה' אחד" - כשם שאין בלבבך אלא אחד, כך אין בליבנו אלא אחד. מיד פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
[4] ראה 'ספר החינוך' במצווה תקי.
[5] לאור זה, מעניין לראות את דברי הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב שכתב בספרו: "כשניסיתי לאמת את השיטה המטריאליסטית (החומרית) ההיסטורית על ידי הדגמתה בגורלות העמים, היא התנפצה אל העניין היהודי אשר גורל נושאיו נראה נעדר הסבר לחלוטין. לפי הקריטריון המטריאליסטי והפוזיטיבי, צריכה הייתה אומה זו לעבור מזמן מן העולם. קיומה הוא תופעה מסתורית ומופלאה המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזרה קדומה".
Comments