הצרות מחייבות אותנו להתבונן

קישוי וריכוך הלב ֎ ההשבה אל הלב ֎ הליכה בדרך מקרה ֎ ושבת עד השם אלוקיך ֎ במה משתנים ֎ רוח אלוקים מרחפת על פני המים ֎ סיום

עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ

החזרה מתפילת השחרית היתה כמו בכל יום, אותה שעה, אותה הליכה, אבל הראש מלא במחשבות, מנסה להבין מה קורה מסביבנו ובתוכנו מאותו יום שהתחילה "מלחמת שמחת תורה". בכניסה לבנין המגורים המבט הוסט אל עבר העיתון שהונח בפינת חדר המדרגות, וכותרת גדולה משכה את תשומת הלב, "הצרות מחייבות אותנו להתבונן". למרות הלחץ בשעות אלו לסיים את ארגוני הבית, הרגליים נטו אל עבר פינת חדר המדרגות להתבונן במשפט שחִייב להתבונן. ומכאן יצאתי למסע אותו רציתי לשתף אתכם.

תחילת המסע

צרה מחייבת התבוננות?!? האם זו מצוה? ואם זו מצוה, האם תיקנו אותה חכמי ישראל? או שבורא העולם הורה אותה בתורתנו הקדושה? תחילת המסע שלנו הוא במקורות התורה, להשכיל ולהבין בעזרתו ית' איפה יש חיוב כזה להתבונן על צרה שבאה? ותוך כדי המסע הקטן להכיר מעט במה אנחנו מחויבים...

באופן כללי, כאשר באים צרות ויסורים על האדם הפרטי או על הכלל ישראל, שכל אחד מישראל נכלל בו, אפשר "ללכת" בזה בכמה "דרכים". ננסה להציע כמה מסלולים אפשריים, אבל הפירוט יהיה סביב הדרך שהתורה מייעצת לנו ללכת בה.

א. קישוי וריכוך הלב

קרה אירוע בטחוני, צרה, מגפה, הדרך הראשונה היא התעלמות מוחלטת ממה שקורה. יש מלחמה בדרום? אין זה נוגע אלי, פה בירושלים אין אזעקות. ואפי' אם הצרה משוטטת על אברי גופו יכול לומר אני ממשיך את חיי ולא עוצר מחמת הקושי. על זה נאמר (תהלים פרק צה, ח) "אַל תַּקְשׁוּ לְבַבְכֶם", כי קישוי הלב זה בעצם חסימת האפשרות לדברים להכנס לליבו של אדם. ואם צרות אלו שייכות לפחות גם אליך אז ההתעלמות מהם ואי השבתם אל הלב היא בגלל קישוי הלב.

ב. ההשבה אל הלב

אבל אם מצליחים לא להקשות את הלב, אלא לרככו, וממילא מתייחסים לצרות הבאות, נכנסים לציווי הראשון בענין זה, והוא (נצבים ל, א) "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה...וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ".

ההשבה ללב היא בעצם הכרת המציאות שמחוצה לנו או שבתוכנו, התייחסות אליהם ואח"כ הבאתם אל תוך תהליך מחשבתי השופט ומסיק מסקנות[1]. "ופעילות זו נתפסת כפעילות מחזירה [היינו מחזירה את הדבר החיצוני כביכול אל תוך הלב], המכוונת מן החוץ [חוץ לליבו, זה יכול להיות אירועי עולם או אירועי גופו ונפשו] כלפי פנים. היא [היינו תהליך החשיבה והסקת המסקנות] מחזירה את מה שהוכר בעולם החיצוני [לליבו] ומביאה אותו [את מה שהוכר] אל הלב פנימה" (רש"ר הירש שם).

ג. הליכה בדרך מקרה

הגעה לשלב זה של ההתייחסות לצרות והשבתם ללב זה צעד משמעותי, אבל גם ממנו יש אפשרות לצאת לכמה דרכים. הדרך האחת היא מה שכתוב בפר' בחוקותי, אחרי שמתגלגלים לאדם את הצרות, כמו שכתוב שם (כו, טז) "וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם...אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת [מחלות, קורונה...]... וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם [כגון התקפות החמאס...] וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם [כגון איראן...] וכו'", יש באפשרות האדם לתלות את מה שקרה בדרך מקרה (רבנו בחיי), וזה מה שכתוב "ְאִם תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי". ההגדרה של מקרה הוא דבר שאיננו מכוון בדעת. ולענייננו איננו מכוון בדעת ורצון הבורא, אלא התגלגל אלינו מסיבות שונות ומשונות. הסינים רצו להפיץ מחלות בעולם וכך התגלגלה הקורונה, כשל מודיעיני של הצבא נתן למחבלים אפשרות להכנס לארץ ישראל, מישהו שם בננה על הרצפה ובגללה החלקתי וכו'.

אבל בעצם כל צרה שאדם תולה אותה בסיבה שהיא חוצה לו ואינה שייכת אליו דוקא, אינה דורשת ממנו שינוי, וזה עיקר הבעיה בללכת בדרך קרי. ואפי' שתולה בסיבה שהיא בכלל רצון הבורא מברואיו אבל עדיין זה יכול להיות בכלל דרך קרי, כיון שאינו מכוון אליך ישירות. כגון שתולה את המלחמה בכך שיש אנשים שמחללים את השבת, או בחבלי משיח וכו'[2], ולא בסיבת מעשיו (למרות שגם סיבות אלו יכולות להיות נכונות, אבל מכיון שתלית האירועים בסיבות אלו "משחררות" אותו מרצון הבורא שישנה הוא עצמו את מעשיו זה בכלל "קרי"). וכיון שמקשה את ליבו ולא נותן לצרה שבאה לחלחל לליבו ולגרום לו עצמו לשנות מעשיו, הרי זה בכלל מקרה וקרי.

וז"ל הרמב"ם ז"ל בהלכות תענית (פ"א) "מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן... אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי [יאמרו דבר זה ממנהג העולם] והלכתי עמכם בחמת קרי". וכך מביא גם הרב שך ז"ל (שיחות מוסר ח"א) ש"היסורים הם רק כדי להשיבנו בתשובה, ומה שתולים בדבר אחר הוא בגדר חמת קרי וכו'" [3].

ד. ושבת עד השם אלוקיך

השתכנעת שאתה הוא זה שצריך לעשות שינוי? לא השכן, לא מפלגה פלונית, לא ההורים של אשתך... אם כן עברנו את שלב שימת הלב וההתייחסות לצרות, והחלטנו שאנחנו לא רוצים ללכת עם השם בדרך המקרה ולא תולים את הצרות בפוליטיקה, לא באומה כזו או אחרת, לא בהסכמים בינלאומיים, לא בראשי ממשלה ומנהיגים, ולא בנגיפים ווירוסים, אלא במעשים שלנו, כל אחד כלפי עצמו. אז עברנו את השלב של סור מרע. אבל זו רק תחילת הדרך, שמכאן ואילך עליך להכנס לדרך חדשה של "וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", והשלב הראשון הוא לדעת שמה שקרה לך זה משמים זה מהוי'ה שהוא בעצם הפועל בכל מה שנראה ככוחות טבע ורוחניות הקבועים ושאינם קבועים.

שלב זה רמוז בעצם הציווי של הפסוק. שהרי יש שאלה, למה כתוב בציווי לש הפסוק שנים משמות השם, "ושבת עד הוי'ה אלוקיך", ולא שם אחד, כגון "עד הוי'ה"? ועוד צריך ביאור למה את שם אלוקים כתב בהטי'ה של "אלוקיך", ולא כתב בהטי'ה של "אלוקינו" או "אלוקים", כמו שמופיע פעמים רבות בתורה? התשובה, כי מצות התשובה היא עד המקום שהשם, שהוא השורש והמהווה את כל הכוחות כולם בכל העולמות, הרוחניים והגשמי, הוא האלוקים שלך, הוא בעל כל הכוחות הפועלים בחייך. זו לא ידיעה כללית ששייכת לשם, לשכן ההוא, לגוים ההם וכו' אלא זו ידיעה שאתה צריך להחיל בחיים הפרטיים שלך, במקרים שקורים לך, בעבודתך, בבית, ובחדרי נפשך, שהשם הוא המקור לכל מה שקורה בחייך. האדם הוא הבוחר בדעתו (ברוב המקרים) אבל מכאן ואילך כל אירועי החיים בידי השם.

בתחילת "מלחמת שמחת תורה" שמענו היו דיווחים על הרוממות של חיילי הצבא, ההצלחה הבלתי רגילה וכלל לא מובנת מאליו של שילוב כוחות הים עם היבשה והאויר, בתוך איזור צפוף ובנוי, רווי בשונאי ומתנגדי העם היהודי. אז גם פה, אם הבנת שכל ההצלחה, הארת הפנים ו"הסייעתא דשמיא" שרואים החיילים זה כי השם הוא זה שמהווה את כל כוחות העולם הזה, והוא האחראי הבלעדי לכך, אז קיימת את השלב הראשון בפסוק "וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹקֶיךָ", לפחות בפרט הזה.

ואם שבת עד שם, ואתה מבין שכל מה שקורה סביבך זה מהבורא ית' אז אפשר להתחיל בדרך חדשה, לנסות להבין כיצד עלי להשתנות. ואח"כ לשנות את מעשי, דיבורי ומחשבותי לאיך שהשם רוצה שיהיו.

והציווי נוקב עד שמי השמים, שאין הציווי הזה שייך רק למי שאינו שומר תורה ומצוות וכד', אלא הציווי הזה נוגע לכל מי שבאה הצלחה או צרה, ברכה או קללה, כזו או אחרת, פרטית או כללית הנוגעת גם אליו.

ה. במה משתנים

אז הבנת שהשם מהווה את כל הכוחות כולם, והוא זה שמנהיג את עולם המעשה בכל פרט ופרט, א"כ גם הצרה הזו שהגיעה אליך היא ממנו. אבל אמרנו שהידיעה הזו היא השלב הראשון, כי השיבה אל השם היא כמובן גם במעשים, שינוי המעשים לרצונו. ז"א שאותה צרה הגיע כי השם רוצה שנשתנה. אבל במה? פה אנחנו מתחברים להמשך הפסוק, "וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ", שמעת לקול השם שמורה להשתנות, כי הצרה אומרת שעלינו להשתנות.

אבל במה משתנים? באמת השינוי שצריך לעשות הוא בהכל, בכל המצוות, המידות (שהן גם מצוות) בכל אורח חיינו, שיהיה הכל לרצון בוראנו. אך שאלתנו היא האם יש משהו מסוים שצריך לשנות בעקבות אותה צרה שכרגע התעוררה? האם אותה צרה שלפנינו, אותה קורונה, אותה מלחמת שמחת תורה וכו', אותה מכה שקיבלת בברך הגיע בגלל סיבה מסוימת? אם כן יש פה הוראה משמים להשתנות או להתחזק בענין מסוים שקשור לאותה צרה שהתעוררה עכשיו? ואם כן מוטל עלינו להבין מה משמים רוצים מאיתנו דקווא בזה. או שנאמר שהצרה הגיע מהרבה סיבות, ואין לנו אפשרות לדעת על מה ולמה, ולכן כל התחזקות, בכל תחום, היא חלק מצו השעה.

וראו את "תשובת" הנביא ירמי'הו לשאלתנו. ירמי'הו ניבא לפני חורבן בית ראשון שעתיד להגיע גוי ממרחק ויַגלֵה את עם ישראל, ומתאר הנביא (ה, יט) שבעת שיהיו בגולה ישאלו את הנביא שיהיה באותו דור "וְהָיָה כִּי תֹאמְרוּ תַּחַת מֶה עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹהֵינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה", לאיזה חטא מתייחס עונש זה של גלות ושעבוד לגויים? וכבר משאלת הגולים לנביא רואים שידעו שהעונש מגיע על עבירה מסוימת, לכן כדי שיוכלו לחזור בתשובה ולתקן את קילקולם הם רוצים לדעת על איזו עבירה הגיע העונש[4].

ממשיך הנביא ירמי'הו וכביכול מורה לנביא שיהיה באותו זמן מה לענות להם "וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר עֲזַבְתֶּם אוֹתִי וַתַּעַבְדוּ אֱלֹהֵי נֵכָר בְּאַרְצְכֶם כֵּן תַּעַבְדוּ זָרִים בְּאֶרֶץ לֹא לָכֶם". הגולים שואלים למה נענשו בגלות לארץ זרה, מקום זר, ועוד ששם צריכים להיות תחת שליטה ועבדות הגויים. והתשובה של הנביא שהגלות הגיע על עזבם את מקומו של עולם, שזהו מקומם האמיתי הרוחני, ע"כ נעזבו למקום זר ונעקרו מביתם הגשמי. והעבדות שצריכים לעבוד את הגויים הזרים להם, זה משום ששיעבדו את עצמם לעבודה זרה במקום לשעבד את עצמם לבורא העולם.

רואים ברור שכאשר מידת הדין פורעת את חוב האדם ע"י צרה כלשהי שמגלגלת אליו, הפרעון נעשה בעולם המעשה כדוג' החטא שחטא. ולמה? כי בעונש עצמו טמון ורמוז החטא שממנו עליו לשוב בתשובה. וחלק מתהליך התשובה זה שימת הדברים על הלב להבין מדוע זה בה ומה משמים רוצים שנתקן.

וענין זה כבר נרמז בספר ויקרא. כתוב בפר' בחוקותי (כו, טו) "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי". ומבאר רש"י שיש פה ז' עבירות, "ואם בחקתי תמאסו", מואס באחרים העושים מצוות ומעשים טובים. "משפטי תגעל נפשכם", שונא החכמים. "לבלתי עשות", מונע את אחרים מעשות. "את כל מצותי", כופר המצוות שלא צויתים. "להפרכם את בריתי", כופר בעיקר.

וכתוצאה משבעת העבירות "אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם" (כו, טז-יז), ומונה הפסוק מה יהיה העונש על שבעת העבירות, הראשון "אֶת הַשַּׁחֶפֶת", השני "וְאֶת הַקַּדַּחַת", שלישי "מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ", רביעי "וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם", חמישי "וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם", שישי "וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם", שביעי "וְנַסְתֶּם וְאֵין רֹדֵף אֶתְכֶם". שבע כנגד שבע (ראה רבנו בחיי שם). ובאופן זה ממשיך לתאר בהמשך הפרשה את האדם שלא שם על ליבו את הצרות (כו, יח) "וְאִם עַד אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי", מה יהיה עונשו "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל חַטֹּאתֵיכֶם". שוב פעם שבע כנגד שבע.

וצריך להבין מה ענין השבע, שהרי הנהגת השם היא מידה כנגד מידה ומידת הדין גובה את שלה, א"כ היה יכול לתת עונש אחד שהוא יהיה מספיק כדי לפרוע את החוב על שבעת העבירות הללו, ולמה העונש היה צריך להיות באופן כזה של עונשים חלוקים זה מזה? ולמה דווקא שבע? אלא שמנין העונשים, שבע במקרה שלנו, בא לרמוז לנענש שיש פה שבעה עונשים כנגד שבעה חטאים, היינו על שבעה חטאים מסוימים ולא על כל תרי"ג המצוות. ובעצם התורה רומזת פה שיש קשר ורמז בעונש שרומז לחטא שעבורו הגיע עונש זה. א"כ כמובן שעל חטא זה צריך לחזור בתשובה ולפיו לשנות מעשיו, והשבע פורענויות יהיה אות בשבילה לחפש ולמשמש בשבע עבירות.

הקשר או הרמז הזה מתגלה או על ידי הנביא או החכם אותו שואל הנענש, "תַּחַת מֶה עָשָׂה יְקֹוָק אֱלֹקינוּ לָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה". וזה אם אינו תלמיד חכם. אך אם הוא תלמיד חכם לפעמים יכול לגלות גם בעצמו ע"י התבוננות בכוח התורה שבו.

וראו זה פלא, בפרשת תולדות כתיב "וַתַּהַר רִבְקָה... וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". האופן הפשוט ביותר לבאר את המציאות שהיתה שם זה שרבקה הרגישה שביטנה נעה ממקום למקום, בימינו אולי אפשר לתרגם את זה למושג של צירי לידה חזקים, עד כי אמרה "גדול צער העיבור" (רש"י). לפי רש"י למילה "יִּתְרֹצֲצוּ" יש שני שורשים, ר.צ, ו-ר.צ.צ[5]. ומשניהם חז"ל דורשים מה היתה סיבת התנועות הללו שבבטנה.

מהלשון ריצה אנחנו לומדים ששניהם רצו, כל אחד בזמן אחר, שעברה רבקה ליד בתי כנסיות ומדרשות הרגישה שהתינוק שבבטנה עוד רגע יוצא. וגם שעברה ליד בתי ע"ז (רש"י). וברור שזה היה מקביל לחוויתה של רבקה, ז"א שחוותה את בטנה נעה בזמנים שונים, וכל זה מלווה בצירי לידה חזקים.

ומהלשון רציצה אנחנו לומדים שכ"א מהם רוצץ את השני, מריבים זה עם זה על נחלת שני עולמות (רש"י). פה תנועת הבטן לא היתה בזמן מסוים, אבל ודאי שצער העיבור ואולי צירי הלידה היו חזקים יותר.

רבקה היתה בצער גדול מיסורי ההריון הזה ותחילה עברה אצל שכנותי'ה לשאול האם גם להן יש צער שכזה, וכששמעה שאין צערן כצערה אמרה "למה זה אנוכי" (מדרש רבה). ורצתה לדעת על מה באו לה הצרות. בזמנם היה ריבוי גדול של עבורות זרות מכל הסוגים והמינים, דרישה אל המתים, אסטרולוגיה וכו', ולמרות הכל בחרה "לִדְרֹשׁ אֶת יְקֹוָק". לכן הלכה לחכמי הדור בישיבת שם ועבר שיורו לה למה מגיעה לה צער זה.

היא פונה לשם בן נוח, והקב"ה עונה לשם בן נוח ברוה"ק ואומר לו "שְׁנֵי גיים גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ", כאן היא מבינה שיש לה שני תינוקות (שהרי אז לא היה אולטרא סאונד לדברים האלו), וכ"א מהם יהיה לאומה אחרת. זה מסביר את תנועות הבטן בזמנים שונים, כאשר עוברים לפני בתי מדרשות או בתי ע"ז, כי יש פה שני אומות עם תכונות שונות. ועוד אמר לה שם בן נוח "וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", האחד יאמץ, יגדל, מחורבנו של השני. וזה כבר ביאר את הכאבים החזקים יותר שלא היו קשורים למעבר ליד בתי מדרשות וכו'.

רואים שרבקה דרשה את צרותי'ה, להבין מתוך הצרה מה משמים רוצים ממנה באופן פרטי. וצורת הצרה לימדה על סיבתה.

ויסוד הענין נדרש על ידי דורשי רשומות בפסוק מתהלים (קיט, צח) "מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי", דוד המלך מבקש או מספר שמהאויב עצמו הוא מתחכם, לדעת איך להסירו מעליו. וביאור הענין כפי שביארנו, כיון שאויב זה של האדם, הגשמי או הרוחני, בא עליו מחמת עוון כלשהו, הכרת האויב תלמד את האדם מה סיבת הגעת האויב ועל ידי זה יתחכם כיצד להסירו מעליו. והכלי שמאפשר התבוננות והבנה בענין הזה היא התורה וחכמיה.

יוצא לנו מכל זה שצרה היא בעצם האופן שבה השם מדבר עם כ"א מאיתנו כדי לעורר ולהורות לנו לחזור בתשובה, ולא רק תשובה כללית על כלל העבירות שהאדם עשה, אלא תשובה פרטית על העבירה המסוימת שממנה התעוררה הצרה. וממילא יוצא שיש לכ"א חיוב להתבונן באותו דיבור, אותה צרה, כדי להבין מה עליו לתקן.

וגם בצרה כללית הנוגעת לכל הפרטים, החיוב הוא על כל פרט מהכלל להבין מה השם רוצה ממנו בענין הזה. ואין סיפוק בהוראה כללית להתחזק ביר"ש או לימוד תורה, אלא כ"א מחויב להתבונן בדרכיו ומעלליו ולהבין כיצד עליו לשוב לבוראו, שאין צדיק בארץ ולא יחטא. ונסיים באסמכתא מהנביא ירמי'הו, שכתוב (ל, ז) "עֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ", מהצרה עצמה הוא יִוָּשֵׁעַ, ע"י שיתבונן בצרה יכיר חטאו ורצון הבורא ממנו ושישנה דרכו בדבר הזה יִוָּשֵׁעַ.

ו. רוח אלוקים מרחפת על פני המים

ריש לקיש דרש (בראשית רבה ב, ד) "ורוח אלקים מרחפת זה רוחו של מלך המשיח...באיזו זכות ממשמשת ובאה, המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה ב) שפכי כמים לבך". רוחו של משיח שתסיר את כל הכיסויים מעל עיננו לראות מלכות השם באה בזכות "מרחפת על פני המים", ומים היינו התשובה. א"כ היה לו לומר "ורוח אלו' על פני המים", מהי "מרחפת"?

רבנו האר"י דורש (שעה"פ פר' וירא. ועוד) את המילה מרחפ"ת לאותיות מ"ת רפ"ח. רפ"ח אלו מאתיים שמונים ושמונה ניצוצין של קדושה שנפלו לעולם הקלי', ובזה נקראים מ"ת. אלא שנכנסו שם כדי שיותקנו אח"כ בעולם התיקון, הוא העולם בו אנו היום. והתיקון הזה שנעשה על ידינו מחזיר את הניצוצות לשורשם שבקדושה ואז נקראים כביכול ח"י רפ"ח.

הבירורים האלו של הניצוצות מהקלי' נעשים בכל קיום המצוות שלנו במשך היום, בכל יום ויום. אבל ישנם אירועים מיוחדים כגון קורונה, מלחמה, שידוך שמתעכב וכו', צרות שקורות בגלל שמתעוררת קלי' מסוימת השובה בתוכה ניצוצות שכעת העת לברר אותם ולהחזירם למקומם שבקדושה. והבירורים שאנו נעשה מול אותו אירוע מברר את הניצוצות מהקלי' ומשיבם למקומם שבקדושה.

ז"א שע"י כך שאנחנו שמים את ליבנו לאירוע שבא לפנינו, הקללה, המלחמה, הצער, היסורין וכו', מתפללים ומבקשים ושופכים ליבנו לפני הקב"ה, ותוך כדי זה מנסים להבין מה השם רוצה מאיתנו באותו ענין, פונים לחכמי ישראל בשאלה למה הגיעה הצרה הזו עלינו, התשובות שנקבל ויובילו אותנו לתקן את מידותינו, מעשינו, מחשבותינו, הרגשותינו וכו' והפעולות המעשיות שאנחנו ננקוט בעקבות אותן הבנות, לשוב אל השם בכל ליבנו, הם בס"ד מה שיוציא את הניצוצות הקדושות מהקלי' שהתעוררה, ובכך תתבטל בס"ד הקלי' וימתקו הדינים, וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב.

ז. סיום

המשפט אותו ראיתי בעיתון היה של הרב ש"ך זצ"ל. המשפט נלקט מאחת מהשיחות הרבות שנשא לאחר תחילת מלחמת יום כיפור, לבחורי ישיבת פונוביז'. השיחות היו סביב אותו ענין, החיוב שלנו להתבונן במה שמשמים רוצים להראות לנו, ולשנות את מעשינו. לא ההם ששם, אלא אתה שפה, כ"א מאתנו יש לנו מה לשנות, וזה הזמן.

אני שיתפתי את תחילת המסע שעברתי מתוך דבריו, בתקוה לעורר את הלבבות לצאת למסע שמשמים רוצים שנצא. בתור עם ישראל, וכל אחד לבדו.

יה"ר מלפניך לתת בנו כוח להקשיב, לשוב ולהשיב בכל לבבנו, נפשנו ומאודנו. כי"ר.

[1] ראה רש"ר הירש על הפסוק [2] וכ"ג מבאר הרב ש"ך שם בשיחות תשל"ד על מלחמת יו"כ [3] ראה שם... בהרחבה [4] ראה ביאור המלבי"ם לשאלת הגולים. ושם מבאר ש"מלת תחת הנרדף עם מלת יען, מורה שהיו התשלומין מדה כנגד מדה" [5] ואולי אחד מהקרי של המילה ואחד מהכתיב, היינו הקרי יתרוצצו לשון ריצה. והכתיב "יתרצצו" לשון רציצה.